(א) כגון שהוא כהן והעירוב בבית הקברות אינו עירוב וכו׳ וכתב הב״י בשם הרמב״ם דאפילו ישראל גם כן אין עירובו עירוב שכן משמע מסוגיא דגמרא דמוקי פלוגתייהו דרבנן ור״י באסור לקנות בית באיסורי הנאה וכיון דטעמיה דרבנן משום דאסור לקנות בית באיסורי הנאה מה לי כהן מה לי ישראל והעלה דרבינו שכתב דוקא כהן אבל ישראל הוי עירוב משמע ליה דלא איצטריך לאוקמא פלוגתייהו בהכי אלא כדי דלא נצטרך לומר למאן דאמר מצוה לאו ליהנות נתנו כתנאי אמרה לשמעתיה אבל לפום קישטא דמילתא לא מפקינן מתניתין מפשטא ופליגי במצות דלאו ליהנות נתנו כו׳ ואיני מבין דבריו מה הועיל בזה והלא עדיין יש לתמוה על רבינו מאחר דטעמא דרבנן הוא דמצות ליהנות נתנו מה לי כהן ומה לי ישראל וגם זולת זה דברי הב״י תמוהים מאד הפלא ופלא להמעיין בגמרא דפרק בכל מערבין דף ל׳ ובאשר״י דף קי״ז ריש ע״ב כי שם בגמרא מייתי דפליגי בתרתי דרבי יודא עם רבנן ת״ק שלו האחד הוא מ״ש שם במשנה ר״פ בכל מערבין דלת״ק אסור לכהן לערב כ״א בבית הפרס ולא בבית הקברות ורבי סבר אפילו בבית הקברות מפני שיכול להוציאו לחוץ ולילך ולאכול ובזה הפלוגתא מסיק בגמרא דפליגי אי אהל זרוק שמיה אוהל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי בר׳ יהודא מטהר ובזאת הפלוגתא כתב הרא״ש דאין הלכה כר״י משום דקיל״ן אוהל זרוק לא שמיה אוהל נמצא דאינו יכול לבא למקום עירובו ובכה״ג כ״ע מודו דאין עירובו עירוב וזהו ממש כדברי רבינו הוא וישראל שיוכל לילך ולבא שם למקום עירובו בבית הקברות פשיטא דמותר לשני טעמים הנ״ל ומאי דמסיק שם פלוגתא שנייה דפליגי אי עירב לכהן בתוך קבר מידי דיכול גם כהן לבא למקום עירובו אלא שהעירוב בקבר עצמו שהוא אסור בהנאה דרבנן סברי אסור להניח עירובו שם לכהן ור״י מתיר ובזה מסיק הגמרא הטעם דפליגי אי ניחא ליה דמינטרא בתר קניית העירוב וכמ״ש לעיל ולכי ה״ט דרבנן דאסרי בכהן ה״ה בישראל נמי אלא להודיעך כוחו דר״י דמתיר נקט כהן וכפי׳ רש״י שם בהדיא ובזה הדין לא איירי רבינו הכא ויכול להיות שגם רבינו ס״ל דאסור אפילו לישראל כיון שהניח העירוב במקום איסור הנאה דרבנן אלא שרבינו מיירי שהניחו בבה״ק בין הקברים שאותו מקום מותר בהנאה ולא בתוך הקברות והרמב״ם שסתם דבריו ונקט טעמא לאיסור משום שהניחו במקום איסור הנאה כו׳ ע״ש בפ״ו דהלכות עירובין צ״ל דמיירי דהניחו בתוך הקבר ומש״ה אסור אפילו לישראל אבל היותר נלע״ד דאפילו הניחו בתוך הקבר מתיר רבינו לישראל לערב שם כרבי יהודא דהא קיל״ן הלכה כדברי המיקל בעירוב וכמ״ש הרשב״א על הרמב״ם והביאו המ״מ ומ״ש הרמב״ן בזה ע״ש ורבינו ס״ל כהרשב״א וכן מוכח מדברי הרא״ש אביו שהרי ג״כ הקשה לנפשיה במאי דפסק בפלוגתא קמא הלכה כרבנן מהא דקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב ועוד דאמרינן בפרק חלון הלכה כרבי יהודא בכל מקום כו׳:

(ב) נתגלגל משחשיכה הוי עירוב כו׳ וכתב ב״י ז״ל דמי שיצא לחוץ לתחום בשבת כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד׳ אמות כו׳ אבל הכא שנתכוין לעקור מן העיר דירתו ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד״א ויראה לכאורה מדבריו דאם לא נתכוין לעקור דירתו מן העיר אע״פ שנתן עירובו אין נותנין לעירובו ד״א אלא העיר הוא כד״א אבל נתכוין לעקור מן העיר נותנין לו אלפים וד״א כמו שמשמע בגמרא בהדיא והביאו ב״י בסימן ת״ט בד״ה מי שבא בדרך וז״ל אמר שמואל כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפים וד׳ גרמידי וכן פירש״י שם. אבל צ״ע דהא בנתגלגל סתמא מיירי בכל מי שנותן עירובו וחוזר ולן בביתו אפ״ה נותנין לעירובו ד״א ודבר תימה הוא איך יכול לטלטל בעיר מאחר שנותנין לו ד״א אצל עירובו ודוחק לומר כיון דיכול לסלק עצמו בין השמשות מן העיר ויכול לברר ד״א אצל עירובו לכך הוי כאילו בירר ומשום הכי הוי עירובו עירוב אף שנתגלגל ומותר לילך ג״כ בכל העיר דלא מצינו סמך לסברא זו בשום מקום וצ״ע מ״ש ב״י בד״ה והוא נתגלגל חוץ לד״א ז״ל וא״ת והא תנן מי שוצא חוץ לתחום אפילו אמה א׳ לא יכנוס ואמאי ואפילו יצא ד״א פחות משהו ה״ל למישרי י״ל דל״ד כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד״א ואין לו ד״א אחרים כו׳ אע״ג שנותנים לו ד״א כדין מי שיצא חוץ לתחומו מ״מ הם לא נחשבים לו בכלל התחום לפי שבאיסור הם נתונים לו אבל ד׳ אמות שנותנים למי שנותן עירוב הם נחשבים בכלל התחום ובהיתר נותנים לו לכך אם נתגלגל חוץ לתחום לתוך ד״א הוי עירוב. מ״ש רבינו ושיעור ב׳ סעודות ח׳ ביצים תמה ב״י כיון דר״י ור׳ יוסי לא איירי בעירוב אלא לענין שיעורא חצי פרס דמודה בה ר״ש מהי תיתי לן דפליגי לענין עירוב וכתב דשמא י״ל דטעות סופר נפל בספרים כו׳ ובאמת שלכאורה יש לתמוה על רבינו אבל נ״ל שרבינו הוציא דין זה ממשמעות דברי הרא״ש ז״ל שכתב בפרק כיצד משתתפין דף פ״ב וז״ל אחר מתניתין כמה הוא שיעורו ודהביא רב אלפס ז״ל כל זה משמע דהלכה כהני תנאי ובגמרא משמע דמשערין באכילת כל אדם מדקאמר וכמה מזון שתי סעודות כו׳ ומיהו צריכין לידע כמה הוא סעודה בינונית של כל אדם מדקאמר בפ׳ בכל מערבין ורעבתן בטלה דעתו כו׳ ומשערין לו בסעודה בינונית של כל אדם עכ״ל והנה משמע בהדיא מדבריו דלית הלכתא כהני תנאי וכמו שהוכיח מגמרא וע״ש וסבר רבינו מאחר שהרא״ש ז״ל לא ס״ל כהני תנאי ונתן שיעור בסעודה בינונית ר״ל כמו שמצינו שיעור סתם סעודה של כל אדם וסובר רבינו מאחר שר״ש ור״י ור׳ יוסי סברי דסתם סעודה לענין טומאת אוכלים הוי ח׳ ביצים וכמו שהביא ב״י ממילא נקטינן גם בעירוב בשיעור ח׳ ביצים והוא סעודה בינונית וע״פ משמעות דברי הרא״ש ז״ל כתב רבינו ז״ל ח׳ ביצים ואע״ג דר׳ יוחנן סבירא להו בכל מקום גם בטומאת אוכלין שיעור י׳ ביצים מ״מ כיון דאנן קי״ל בכל מקום כר׳ יודא ור׳ יוסי בשיעור חצי פרס הוי ב׳ ביצים ושיעור ב׳ סעודות הוו ח׳ ביצים כמ״ש ב״י והרא״ש כתב דלא משערין כהני תנאי אלא כסעודה בינונית של כל אדם אנן הכא משערינן שהוא שיעור בכל מקום. וצ״ע על המחבר ש״ע שכתב בסימן שס״ח דשיעור ב׳ סעודות לרש״י הוי ח׳ ביצים וכאן כ׳ שט״ס בדברי רבינו וצריך להיות חמש. מ״ש ב״י בשם הגהות אשיר״י דעירובי תחומין עושין מחומץ דלא צריך כ״א מעט לכל א׳ וא׳ כשתי סעודות משמע דלכל אחד צריך כשיעור ב׳ סעודות וגם לעיל בסימן שפ״ו הביא ב״י לענין שיתוף מבואות ולפי י״א שהביא ב״י בריש הסימן הנזכר יש לחלק אם כל אחד ואחד נותן בפני עצמו משמע דכל א׳ צריך ליתן כשיעור ב׳ סעודות ואם א׳ נותן לכולם א״צ כי אם ב׳ סעודות לכולן אבל בעירובי תחומין אפי׳ א׳ מונה לכולן צריך להניח לכל אחד מזון ב׳ סעודות וכמ״ש רבינו בסי׳ תי״ג וע״ש. מ״ש רבינו ואם אמר לאחד לקבל ממנו וראה שזה מוליכו ונתנו לאחר שם הוי עירוב כו׳ אע״פ דבגמרא קאמר סתמא בעומד ורואהו ס״ל לרבינו דל״ד רואהו שמוליכו אלא ראה גם שנתנו לאחר והא דפריך שם בגמרא וליחוש דילמא לא שקיל מיניה ולפי זה מאי פריך והלא ראו דשקיל מיניה כבר פי׳ רש״י דהכי פריך דילמא לא שקיל מיניה ולא מערב ליה אע״פ שהבטיחו כו׳ ור״ל דעיקר קושיא הוא דילמא לא יערב ליה וא״ל מאי בא רבינו לאשמועינן במ״ש שליח עושה שליחותו והלא כבר כתב ואם ירצה ישלח העירוב ע״י שליח כו׳ וממילא שמעינן דחזקה שליח עושה שליחותו כבר פירשו שם תוס׳ כשעושה שליח וסומך עליו לגמרי חזקה עושה שליחותו אבל הכא שאמר לו לקבל הקנין ולא סמך עליו לגמרי ה״א מימנע ולא עביד שליחותו קמ״ל דאפ״ה חזקה עושה שליחותו וע״ש. מ״ש רבינו ודוקא שייחד ד״א והם בתוך אלפים כו׳ וגם מ״ש ומכאן עד עיקרו אין יותר מאלפים וגם מ״ש ואם כולו עומד תוך אלפים הכל ל״ד אלפים אלא תוך אלפים וד״א שנותנין לנותן עירובו שהם חשובים בכלל תחומו וכן מוכח בהדיא בגמ׳ ומלשון רש״י פ׳ מי שהוציאוהו דף מ״ט והביאו ב״י כאן וז״ל הגמרא א״ל שמואל הכא במאי עסקינן כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפים וד׳ גרמידי דאי מוקמי ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומו כו׳ ופירש״י תרי אלפים לתחומו וד׳ לשביתה כולם כלים ממקום רגליו ועד עיקרו ועדיין נוף דאידך גיסא דאילן נוטה חוץ לכולן כו׳ הרי בהדיא שד״א שנותנין לו הם חשובים עם אלפים. ורבינו ל״ד אלפים קאמר דאותן ד״א שנותנים לו הם נחשבים לו בכלל תחומו ועיין מ״ש לעיל דנ״ל דמי שמניח עירוב והוא נשאר בתוך העיר והולך בכל העיר דאין נותנין לו אלא אלפים ומש״ה ניחא דנקט הכי אלפים אע״פ שכאן איירי במי שהוא בשדה והולך לשבות במקום עיקרו של אילן מ״מ כיון שבעלמא אין נותנין למניחי עירוב כ״א אלפים סידרא לישנא דעלמא נקט וק״ל:

(ג) ודוקא לבא בדרך התירו כה״ג כו׳ אבל מי שיושב בביתו כו׳ ב״י הביא לשון רש״י שפי׳ ז״ל וזה שאמרו כגון שבא בדרך ואין עמו פת דהשתא עני הוא לו התירו לערב ברגליו בלא פת ואחד עשיר היושב בביתו כו׳ וכתב עליו שנראה מדבריו דתרתי בעי שיהא בא בדרך וגם לא יהיה לו פת ע״כ ולפ״ז היה צריך לאוקמי גם כן דברי רבינו דמפליג בין בא בדרך והיושב בביתו ולא מפליג בין יש לו פת לאין לו פת דסבר גם כן דצריך שיהא תרתי ונראה שהוא ז״ל דחק לפרש דברי רש״י כן מדכתב בא בדרך ואין לו פת וגם מדמפליג בין בא בדרך דמסתמא אין לו פת ובין היושב בביתו ולא מפליג בין יש לו פת לאין לו פת ויהיה במקום שיהיה משמע דבעי תרתי ולא נראה דאין לחוש לכל זה כי רש״י ז״ל סבר דסגי בחדא באין לו פת ובא בדרך מסתמא אין לו פת והא דנקט בא בדרך ולא נקט אין לו פת משום דבא לפרש דברי ר״מ דמתניתין דפרק מי שהוציאוהו דף מ״ט דתנן ז״ל מי שבא בדרך והיה מכיר אילן כו׳ עד זהו שאמרו העני מערב ברגליו ר״מ אמר אין לנו אלא עני כו׳ ומפרש שם בגמרא דף ט׳ דזהו שאמרו ר״מ קתני לה וקאי ארישא אמי שבא בדרך כו׳ ואמר שביתתי בעיקרו דקתני קנה ועליה קאמר ר״מ דזהו שאמרו העני כו׳ דהאי קולא לעני הוא דאקיל כו׳ וע״ש בפירש״י לכך נקט ז״ל בלשונו וזהו שאמרו כגון זה שהוא בא בדרך כו׳ ותדע ג״כ מלשון רש״י שהביא ב״י בריש סי׳ ת״י וז״ל ופירש״י לעיל איהו כיון דנפיק לאורחא משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו ה״ל עני ומדמפליג בין הליכה ממש ובין לערב ברגליו ע״כ צ״ל דה״פ כי נפיק לאורחא משום הליכה ולא עירב הוי כמי שבא בדרך דמסתמא אין לו פת וזה הוי עני אבל אם יצא מביתו לערב ברגליו לא הוי עני מאחר שיש לו פת בביתו וא״כ מוכרח מדברי רש״י ז״ל דתלה הכל בדרך דאינו צריך תרתי ועוד כתב שם רש״י ז״ל דאם לא החזיק בדרך לא הוי עני משמע ג״כ דא״צ תרתי רק אם בא בדרך הוי עני כיון דמסתמא אין לו פת בדרך: